יום חמישי, 10 במרץ 2011

זמן לסיכומים

זמן לסיכומים. הטיסה הביתה היא בהחלט מקום ראוי לעשות זאת, על אף הסנטימנטליות שעשויה ללוות אותה (או שמא זו הסנטימנטליות שמלווה את סגירת הבלוג הזה). אנחנו כרגע במטוס מסנטיאגו למדריד. על סנטיאגו לא תקראו בבלוג הזה. אין מה לספר. עיר מכוערת וגם לא עשינו הרבה – עברנו בשתי האטרקציות המרכזיות של העיר (רכבל וכיכר) שלא השאירו בנו חותם משמעותי. הדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר על הזמן בסנטיאגו הוא על ההוסטל בו ישנו – הוא מאוד זול ומאוד יפה. זהו בית עתיק (מעריך מעל למאה ומשהו שנים) עם ארכיטקטורה יפה שלא נראית במקומותינו – חלונות קמורים (שלא אוטמים את רעשי הרחוב) עם ויטראז'ים, מדרגות עץ לולייניות, אריחים בצבעי לוח שח-מט, והכל בטוב טעם. אם מישהו יזדקק אדאג למצוא את הפרטים המדויקים. אה, וכל זה רק ב-$10 למיטה ללילה (אז הזמנתי את כל השש מיטות שהיו בדורמיטורי). עד כאן סנטיאגו (שהבטחתי לא לכתוב עליה). חזרה לטיסה – טיסת איבריה (מה שאומר שהטיסה לא משהו, אבל לפחות הפעם אנחנו יושבים יחד). עפרי ואיתן ישנים אחרי שהצליחו להחזיק יפה. נראה לי שזה יכול לעזור לג'ט-לג שיהיה להם לכשנחזור. אני מודה שזה מדאיג אותי, הג'ט-לג של הילדים. הזיכרונות שלי מהפעם האחרונה עם ילדים בג'ט-לג הם לא טובים וכוללים התעוררויות שלהם באמצע הלילה, מה שגורר התעוררויות גם של טל ושלי, מה שגורר עייפות, עצבים וכל הדרמה הרגילה. כשילדים בג'ט-לג מתעוררים באמצע הלילה הם לא לוקחים ספר/עיתון וקוראים עד שהם נרדמים.... תמיד זה חייב איכשהו לערב גם את ההורים (שישנים טוב למרות הג'ט-לג).
אז איך היה, הטיול? היה ענק. ממש כמו שציפינו וכפי שכולם ציפו. הצלחנו לכסות הרבה שטח, הרבה מקומות והרבה חוויות. בהחלט היה שווה. אין לנו הרבה הזדמנויות לעשות טיולים כאלה- בגלל עבודה, בגלל כסף, בגלל בית הספר של הילדים, בגלל שזה קשה (האילוצים מסודרים בסדר חשיבות יורד). אבל אצלנו במשפחת גומא יש מסורת של טיול גדול פעם בשלוש/ארבע שנים (במקום נופש בטורקיה בקיץ וכו') וזאת אחלה מסורת (וסליחה עם משפחת רז שהרסנו לה קצת את המסורת, אבל בהחלט נשמח לחדש אותה עוד שלוש/ארבע שנים). מי שבאמת מתחזקת אצלנו את המסורת/חזון הזה היא טל. אני אולי האופרטור מאחורי רוב התכנון, אבל ה- vision נמצא אצל אשת החזון, ואני יודע שכבר יש לה בראש כמה vision'ים בראש למסע הבא. צ'ילה וארגנטינה הם מקום מושלם למשפחות שאוהבות לטייל בטבע (להבדיל מלטייל בערים ו/או בפארקי שעשועים). זה לא מסוכן ולא מלוכלך מדי. זה פשוט נופים מדהימים עם ימבה אפשרויות לאסוף חוויות שהן כל-כך שונות מאלה הנמצאות בארץ. מאד מומלץ. כן, זה עלה הרבה מאד (מי שבאמת רוצה לחטט ולדעת שידבר איתי ואני אמסור לו את כל החיתוכים של ההוצאות שלנו) אבל אין לנו ספק שהיה שווה את זה
אז איך היה, לטייל עם הילדים בדרום אמריקה? זה אכן לא קל. צריך לתכנן היטב ולעיתים לעשות פשרות. אבל אצלנו הילדים הוכיחו שאפשר לעשות הכל עם הילדים. הצלחנו לא לוותר על אף חוויה ועל אף מקום שמוצ'ילרים "אמיתיים" מגיעים אליו או פעילות שהם עושים (או חור מסריח שבו הם ישנים). כן, נאלצנו לשכור רכב רוב הזמן, ולפעמים לא הצלחנו לעשות את כל המסלול הארוך, או שלא עשינו מסלולים של מספר ימים, אבל טעמנו מספיק וצברנו חוויות משפחתיות מדהימות. אני בטוח שבטיסת עבודה הבאה שלי אני אתגעגע לטיסות עם הילדים ולהתרגשות שאוחזת אותם בכל הגעה לשדה תעופה. בינתיים נמשיך לאסוף את החוויות בטיולים בארץ, שהרי מסע פסח נמצא ממש מעבר לפינה וצריך לגמור ולהכין אותו בהקדם. לניתוחים פסיכולוגיים משפחתיים מעמיקים יותר נא לפנות לטל.
אז איך היה, לכתוב בלוג? היה נחמד מאד. מעולם לא כתבתי יומן מסע וכנראה שאם לא יכולתי לפרסם אותו אז גם הפעם לא הייתי כותב. את הרעיון קיבלתי מרפי חברי, אשר במשך חצי השנה האחרונה ניהל מאין יומן חיים קצר בשם בנו שנאבק במחלת הסרטן. רפי כותב מדהים וקריאת היומן שהוא ניהל בפייסבוק נתנה הזדמנות להרבה אנשים לעקוב אחר ההתרחשויות הדרמתיות ולהיות בקשר עם המשפחה בעוד הם כולם עוברים את המחלה (ב"ה לפני כשבועיים אוריאל נמצא בריא ועבר לסטטוס "במעקב"). הבלוג שלי הוא כמובן משהו שונה לגמרי ועוסק בחוויות חיוביות הרבה יותר, אבל גם הוא נועד לאפשר לנו לחלוק עם חברינו ומשפחתינו את החוויות שאנו עוברים כמשפחה. שמחתי לקבל תגובות נלהבות לכתיבתי וזה רק הגביר את הרצון שלי לכתוב. בשלבים מסויימים אתה מתחיל להרגיש אחריות כלפי "הקוראים" ומשקיע זמן יקר בכתיבת הבלוג, אבל בכל מקרה נהניתי מכל רגע. כמו התמונות והסרטים שצילמתי, יאפשר לנו הבלוג לחיות מחדש את החוויות.
ניפגש בבלוג הבא. סוף. גומא

יום שלישי, 8 במרץ 2011

טיול בעמק הירח

אנו כעת בטיסה מקאלאמה לסנטיגו, שם נבלה את 24 השעות האחרונות בטרם טיסתנו לארץ. זה חותם למעשה את החלק השלישי והקצר של המסע ומתחיל את המסע המפרך הביתה. אותו חלק שלישי הסתיים אתמול ביום מהנה במיוחד – את הבוקר העברנו בשינה טובה (אחרי שני בקרים של קימה מאד מוקדמת), סידורים ולימודים בהוסטל. אנחנו די נהנינו, אבל אני לא בטוח ששאר האורחים שמחו על הרעש שעשינו. טל סידרה את המזוודות לדרך חזרה, הילדים השלימו קצת דפים במתמטיקה ואיתן חיפש אורקים בסרט שר הטבעות. ככה זה כשאתה גדל עם שני אחים גדולים. בצהריים שיחררנו את טל לקניות בכפר והצטרפנו אליה לארוחת צהריים כשעה מאוחר יותר (כבוד לאיתמר שהסכים לנסות תבשיל תירס ובשר, ואפילו סיים אותו).
משם המשכנו לסוכנות כדי לצאת לטיול היומי. הפעם היה זה יותר טיול מאשר נסיעה בין אטרקציות, כפי שהיה בשלושת הימים הקודמים. זה הרבה יותר מתאים לנו. נסענו למקום שנקרא "בקעת הירח" ו"עמק המוות". המאפיין את המקומות הללו הוא גיאולוגיה מדהימה ומרשימה ביותר שיצרה צורות שונות בטבע. זה אזור שעשוי כולו ממלח שמכוסה באבק המדבר. בשונה מלגונות המלח שראינו עד כה, כאן מדובר באזור הררי, עם קניונים, ואדיות, הרים וגבעות. הכל עשוי מלח ודיונות חול. התחלנו בתצפית קצרה ומיד נסענו לעשות טרק קצר של כחמישה ק"מ. תחילת המסלול היתה בהליכה לאורך מצוק תלול אשר מתחתיו דיונת חול ענקית. כשהגענו למקום בוא אפשר לרדת מהמצוק לדיונה התחלנו בריצה "טובענית" בדיונה כלפי מטה. היה שגעון. לשאר האנשים בקבוצה לקח קצת יותר זמן להשתחרר מהפחדים ולהצטרף לריצה (חלקם הגיעו למטה כעשר דקות אחרינו). לעפרי ואיתמר עוד נשאר כוח לטפס למעלה ולעשות את זה שוב. משוגעים עם הרבה מרץ. המשכנו בהליכה בתוך קניון רחב, כולו עשוי מלח. כל אבן וכל קיר מקירות הקניון עשויים ממלח. כאשר אתה מקלף את השכבה הדקה של האבק (למעשה זה חימר) אתה מגיע לשכבת המלח, אשר נראית כמו גבישים של קריסטל. הגשם הנדיר שיורד כאן חורץ חריצים במלח ויוצר נטיפים קטנים. זה קניון שלא היה מבייש שום קניון ורדית או עדה בישראל. הצבעים של ההרים מאידך מזכירים את הצבעים של הרי אילת. באחת הנקודות הקניון נפתח קצת והולכים בתוך שביל רחב כשמשני הצדדים קירות מלח גבוהים. כאן ציין המדריך שזה מזכיר את הנוף בסרטי מלחמת הכוכבים (Star Wars). כמובן שלא היינו צריכים יותר מזה כדי לזהות את הסרט המדוייק ואת הסצינות הספציפיות בהן יש נוף שכזה (מרוץ הפודים (pod racing) בסרט הראשון, שהוא למעשה הרביעי, בו אנקין (עדיים ילד קטן וחסר רוע) מנצח את האלוף על קו הסיום). מה שעוד אפיין את הטיול הזה היו השיחות הארוכות שאיתמר ניהל עם פדרו המדריך שלנו. זה כבר היה הטיול הרביעי שלנו עם פדרו והקשרים היו טובים. איתמר, שבכל הזדמנות בטיול שמח לשפשף את האנגלית שלו, ניצל את הטיול הזה להידבק אל פדרו ולדבר איתו על כל דבר שבעולם. פדרו היה מאד סבלני (כמצופה ממי שמקווה גם הפעם לקבל טיפ טוב בסוף הטיול).
בשלב מסויים בטיול ישבנו בשקט במרכז הקניון והצלחנו לשמוע את הסדקים שנוצרים בקיר המלח כתוצאה מההתקררות (קיר המלח מתפשט בשעות החמות ומתכווץ כשמתחיל לרדת הערב). זה די מדהים ומפחיד כאחד. מזכיר קצת את ההמתנה והקולות של הפריטו מורנו – רק ששם זה קרחון וכאן זה מלח.
סיימנו את הטיול בטיפוס על גבעה גבוהה ממנה היתה תצפית טובה על עמק הירח. כאן, ברוח העזה (שוב לא נערכנו מספיק טוב עם הבגדים) ראינו את השקיעה. רומנטי זה לא היה, אבל בהחלט מחזה יפה לראות את הצלליות של הגבעות הסמוכות והצבעים השונים של ההרים עם רדת השמש מאחורי ההרים הרחוקים.
סיימנו את היום בהכנות אחרונות לעזיבה המוקדמת בבוקר ובכמה משחקי  Uno משפחתיים (אני קרעתי את כולם, אבל אני לא תחרותי בכלל).

יום שני, 7 במרץ 2011

היום קמנו בשלוש וחצי לפנות בוקר....

לא, לא בגלל שאיתמר שוב נפל מהמיטה בקומה השנייה (עפרי ואני ישנים במיטות הגבוהות כשצריך), קמנו מוקדם כדי לצאת לסיור הגייזרים בפארק לטיט. הסיור יוצא מוקדם בבוקר כדי להגיע אליהם לפני ההתחממות, אז פליטות האדים נראות במיטבן. מיטבן או לא, זה אומר לקום בשלוש וחצי לפנות בוקר, וזה לא הולך ברגל. מאד קר כאן בשעות האלה. במיוחד אחרי שמטפסים אל שדה הגייזרים שנמצא בגובה של 4500 מטר, מה שאומר טמפרטורות של קצת מתחת לאפס בשעה שש וחצי לפנות בוקר. עדיין, זה גייזרים, לא תצא מהאוטו ?! במיוחד לאור ההתרגשות שהיתה לילדים לקראת הסיור הזה. הדבר הראשון שעושים זה לאכול ארוחת בוקר, כי צריך להמתין שהשמש תעלה קצת, אחרת מסוכן מדי להסתובב בפארק מחשש לנפילות. ארוחת הבוקר מאורגנת בידי הנהג והמדריך בעוד אנחנו מתלבשים במיטב בגדינו. ארוחה נחמדה, אבל לא מצליחה להפיג את הקור. אחרי כמה ביסים אפשר להתחיל לטייל. אז הגוף מפשיר וניתן אף לעזור לו על ידי עמידה בתוך אדי המים החמים.
הפארק הזה מכיל 40 גייזרים, כ-20 בריכות מים חמות ועוד 30 של משהו שלא הבנתי מה הוא. המקום מרהיב ביופיו. בחושך או באור. הגייזרים עצמם מדליקים. יש מכל הסוגים והגדלים. אף אחד מהם לצערנו לא מגיע לגבהים מיוחדים, אבל הם כולם מעשנים ומבעבעים היטב. הם כולם חמים מאד ואלה שיוצרים בריכות חמות מצליחים להתקרר למשהו כמו 35 מעלות. הצ'יליאנים שבחבורה אפילו התרחצו שם (למרות שבחוץ חיכה להם קור של מעלות בודדות). אני משוכנע שכשהם היו בתוך הבריכה הכל היה טוב, אבל כשיצאו....  
 אחרי כשעתיים בפארק הגייזרים המשכנו לעוד שתי אטרקציות על הדרך – כפר מפוצ'ה (הילידים הצ'יליאנים) עתיק בו טעמנו מהלחם המקומי ומשישליק מבשר לאמה, ולקניון הקקטוסים – שם פגשנו קקטוסים ענקיים (ארבע מטר היה הכי גבוה שאני ראיתי). היה אחלה סיור.
חזרנו להוסטל למקלחות ומשחקים במאהל, ואז יצאנו לארוחת ערב מוקדמת בכפר. הפעם טל לקחה אותנו למקום הכי צפונבוני בכפר (הלונלי פלאנט ממליץ) בו האוכל הוא על טהרת הטבעי (עאלק). היה סביר ולא משביע.



יום שבת, 5 במרץ 2011

סן פדרו דה אטאקאמה ואגמי המלח

אכן הגענו למקום שונה לגמרי ממה שראינו עד כה. ככה כיוונו את זה כשתכננו את המסע, אבל גם אנחנו לא הבנו כמה שונה זה יהיה. אנחנו נמצאים בכפר (כן, כפר) שנקרא סן פדרו דה אטאקאמה. הכפר הזה נמצא באמצע המדבר אשר בצפון צ'ילה. סנטיאגו נמצאת 25 שעות נסיעה מכאן... הכפר הוא כפר אמיתי (לא כמו כפר שמריהו), שרחובותיו לא סלולים, המים לא זורמים בכל שעות היום, החשמל מגיע מגנרטורים, רוב הבתים עשויים בוץ ואבן, וחם. אחושילינג חם. משהו שמזכיר את אילת. המעלות לא כ"כ נורא (מקסימום 30, צונח לחד סיפרתי בלילה) אבל בגלל הגובה (2500מ' מעל פני הים) הקרינה חזקה ביותר. גם תנאי הלינה שלנו חזרו להיות בסיסיים יותר - לא עוד בקתות עץ פרטיות אלא דורמטורי עם מקלחות משותפות. מה שכן, האווירה בהוסטל מאד נחמדה - יש ערסלים, מטבח משותף, דק עץ (עשוי ממשטחי מלגזה) עם גזיבו ומשחקים. ישראלים, דרך אגב, אין - הם כולם נטשו את האיזור לקרנבל בברזיל.
כאן אין לנו רכב צמוד. הגענו לאכסניה עם הסעה משדה התעופה, וגילינו שהזמנתי את החדר רק מיום המחרת. שביזות לא נורמלית. למזלנו בעלי המקום דאגו לנו להוסטל חלופי ללילה אחד ולהסעה (עם כל המזוודות שלנו). כנראה שבלי הקלנדר של האאוטלוק קשה לי לחשב את הימים והשבועות.
הפעילויות כאן מבוססות על טיולי יום מאורגנים ואתמול יצאנו לאחר הצהריים של סיור באגמי המלח. כאמור, אטאקמה נמצאת בלב המדבר בין שתי שרשראות הרים שבמרכז המדבר יש רצועה של מדבר מלח. במדבר המלח יש אגמי מלח בהם ניתן לצוף כמו בים המלח. זאת היתה תחנתנו הראשונה בסיור אתמול. איתמר, עפרי ואני הלכנו לצוף ואיתן הלך (בליווי טל) לזרוק אבנים על המים, כמו בכל מקווה מים שהיינו בו עד כה. עיקרון הציפה באגם הוא כמו זה בים המלח רק שהמים קצת קרים יותר, קצת פחות מלוחים ופחות שומניים. היתה חוויה נחמדה ביותר, ולאחריה המדריך שטף אותנו אחד אחד מתוך ג'ריקן מים. משם המשכנו לשתי בריכות (הפעם מים מתוקים) טבעיות שנוצרו מהתמוטטות הקרקע (סטייל בולענים). ההתמוטטות היתה בצורת שני עיגולים קרובים וסימטריים שנותנים למקום את שמו - עיני המדבר. משם המשכנו לראות את השקיעה בימת מלח מרהיבה. המים בימה הזאת נמוכים מאד מאד ולכן האגם כולו הוא שכבת מלח לבנה ובוהקת. זאת הזדמנות נהדרת להפיק תמונות יפיפיות. גם השקיעה יפה. המדריך ערך לנו שם פריסה צה"לית תיקנית, שכללה (בניגוד לפקודות מטכ"ל) גם את המשקה הלאומי של צ'ילה - פיסקו (תערובת אלכוהולית כבדה) מעורבב עם מיץ לימון (בתצורה הזאת השם הרישמי הוא pisco sour). חזרנו להוסטל בסביבות תשע וחצי, עייפים ומרוצים.
הנה מבחר תמונות מטיול יום התמול, יותר תמונות זמינות באלבום ב- Picasa











יום חמישי, 3 במרץ 2011

סוף החלק השני של המסע

אנחנו בטיסה מפוארטו-מונט לקאלאמה. זה למעשה סיום החלק השני של המסע בו בילינו באזור האגמים של צ'ילה וארגנטינה. מי שעוקב אחר הבלוג יכול היה להבחין שזאת היתה חוויה אחרת מהשבועיים בפטגוניה. הנוף שונה, קצב הטיול שונה, המרחקים קצרים יותר וסוג הפעילויות אחר. לא משהו פחות טוב, פשוט שונה. פחות אתגרי ויותר good time. יש בזה אפילו משהו חשוב לגוון קצת את החוויה ובמידה מסויימת לנוח קצת אחרי המתח של פטגוניה.
לפני יומיים נפרדנו מאזור האגמים בעוד ארוחת שחיטות אצל דון-אלברטו המלך. בכדורסל קוראים לזה "רק רשת" – הקליעה המושלמת, הכדור נכנס לסל מבלי לגעת אפילו בטבעת. כל מנה, כולל הקינוחים (הפעם הצלחנו להחזיק מעמד עד לקינוח) היא "רק רשת".
היום למחרת היה יום של נסיעות. היינו צריכים לחזור חזרה לפוארטו-מונט בנסיעה של כשבע שעות, כולל מעבר הגבול חזרה מארגנטינה לצ'ילה. הנסיעה עברה יחסית בסדר. מעבר הגבול הפעם היה די מציק (בדרך כלל הוא מציק, אבל נסבל). הפעם ביקשו מאיתנו לרוקן את האוטו לגמרי וחיפשו לנו בכל התיקים והמזוודות. הם ניטפלו למתנות שקנינו שהיו עשויות מעץ. לטענתם אסור להעביר חפצים עשויים מעץ. אחרי שדני התווכח גם עם הממונה החלטנו לוותר ולהשאיר אותם. מנייאקים.
לפני סגירת היום החלטנו לעצור בעיירה בשם פורטו-וארס אשר נמצאת לחוף אחד האגמים. שם סיירנו מעט ובחרנו לאכול במסעדה שהספציאליטה שלה הוא מאכלי ים. טל הלכה על דג (פילה כמובן) ודני ואני טחנו קערת תערובת מאכלי ים שונים ומשונים (כולל חלזונות למיניהם). אין ספק שהשם שיצא למסעדה הוא מוצדק וראוי.
היום אנחנו נפרדים מדני. למי שלא הבין עד עכשיו, דני הוא אח של טל שחי עם אישתו בבוסטון ועובד במקנזי. הוא החליט לקחת שבוע חופש ולהצטרף אלינו למשך שבוע. הילדים מתים עליו והוא מאד טוב איתם. יש לו יכולת מדהימה לשחק איתם וללמד אותם כל מיני דברים. זה בהחלט עזר לטל ולי שהיה לנו עם מי לחלוק את נטל (כן, נטל) הטיפול בילדים וניהול המסע. הפרידה תהיה קשה לכולנו (ככל הנראה המפגש הבא יהיה בחגים).
מכאן מתחיל השלב השלישי והאחרון של המסע שלנו. אנחנו עומדים לטוס לצפון צ'ילה לעיר שנקראת קאלאמה וממנה ניקח הסעה לכפר סן-פדרו-דה-אטאקמה. האזור הגיאוגרפי הולך להיות שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה – זהו חלקו הדרומי של מדבר הסלאר הידוע (בעיקר למי שביקר בו בהיותו בבוליביה). הכפר נמצא בגובה של 2500 מטר וההרים סביבו מגיעים לגובה של עד 6600 מטר. מלבד המדבר היפה לכשעצמו, יש בסביבה גייזרים, אגמי מלח, מעיינות חמים, וצורות טבע מיוחדות. עפרי מחכה בכיליון עיניים לביקור במוזיאון המקומי בו, על פי האינטרנט, יש מומיות. נהיה שם ארבעה ימים שלמים ואז נעשה את הדרך חזרה לסנטיאגו ומשם לארץ. קשה להאמין אבל בעוד שבוע אנחנו חזרה בארץ. פאק !

יום שלישי, 1 במרץ 2011

ברילוצ'ה, הקרחון השחור והרכבל

בבוקר לאחר הבילוי הליילי אצל דון אלברטו לקח לנו הרבה זמן להתאושש. קמנו מאוחר ויצאנו מאוחר לכיוון העיר כדי לברר על הפעילויות השונות באזור. ברילוצ'ה עצמה כעיר היא בכלל לא משהו, היא גדולה מדי כדי להיות עיר נחמדה. אבל הסביבה בה היא נמצאת היא מהממת - יש בה הרבה אירופה - אגמים גדולים וקטנים מקיפים אותה, הכל ירוק מסביב, פסגות הרים, חלקן מושלגות חלקן לא, בתים מדהימים בגודלם על שפות האגמים, יאכטות בכל מקום, נחלים, מפלים והרבה שמש נעימה. אין מה להתלונן.
אחרי הביקור הקצר בטוריסט אינפורמיישן יצאנו לכיוון הקרחון השחור. הדרך לשם קצרה (משהו כמו90 ק"מ) אבל מבעסת ביותר - מדובר בדרך עפר פתלתלה בתוך היערות. בשל הדרך המשובשת הנסיעה מותרת רק בכיוון אחד - עד שעה 14 ניתן לנסוע אל הקרחון השחור ורק משעה 16 מותר לצאת מכיוון הקרחון השחור. אנחנו ניכנסנו לפארק די על הקשקש והגענו לקרחון באזור השעה 15 אחרי שבדרך עצרנו באחד מחופי האגמים. הקרחון השחור הוא קרחון גדול הנמצא על הר טרונדור וכל חלקו התחתון הוא בצבע שחור. הצבע השחור נובע מערבוב של בוץ עם הקרחון וזה די מדהים לנסות ולהבחין היכן מתחיל ונגמר הקרחון ואיפה מתחיל ונגמר ההר (גם הוא שחור). הקרחון עצמו (כולל החלק הלבן שלו) הוא עצום ומגיע לגובה של 3550 מטר. בסביבתו יש מפלים רבים ואנחנו עשינו טיולון לאחד מהם. הנוף פשוט מהמם - מכיוון שהקרחון "מרוח" על כל פסגת ההר, נשפכים מלמעלה זרמי מים (מפלים) רבים, עבים או דקים. מאד מרשים.
מהקרחון חזרנו לעיר. הגיע הזמן לעשות קצת קניות. אחרי הכל ביקשנו מהילדים להתאפק עד לברילוצ'ה עם הקניות והם עמדו בזה בכבוד (אפילו איתמר). למען האמת אין יותר מדי מה לקנות כאן - יש רחוב אחד עם חנויות מטיילים, חנויות ספורט, הרבה חנויות שוקולד, וכל מיני חנויות מזכרות (החל מדברי עץ ועד לפליזים רקומים). הגדרנו תקציב לכל ילד, התפצלנו לשתי קבוצות, קרענו את הרחוב במשך שעתיים ויצאנו בידיים חצי מלאות. העיקר שהילדים היו מרוצים.
עם סיום הקניות המשכנו לחגיגה האמיתית והפעם במסעדת הבשרים הידועה של טוני. המסעדה הפעם היתה קטנה יותר אבל בפי הישראלים היא ללא ספק אחת מהפנינות של האזור. הפעם הזמנו רק שלוש וחצי מנות ולא התאכזבנו. הפילה היה מדהים, גם האנטריקוט סופר משובח, לגבי האסאדו הרי שיש מקום לשיפור (הכל יחסי כמובן). שוב יצאנו כמו בטטות והתגלגלנו למכונית.
הבוקר שוב קמנו מאוחר. מה לעשות, הבשר יושב עליך כמו יציקה. התארגנו ונסענו לרכבל המפורסם של ברילוצ'ה. הרכבל הזה מפורסם לא בזכות הרכבל עצמו אלא בזכות התצפית אליה הוא מוביל, אשר נכללת ברשימת עשרת נקודות התצפית הטובות בעולם. אנחנו לא התאכזבנו - מראש ההר אליו עולים נשקף נוף מהמם לכל 360 המעלות - אגמים והרים ויערות וקרחונים ושלג ובתי מלון על החוף ומפלים ומה לא?!?!?!? פשוט מהמם. הצטלמנו בכל זווית אפשרית על ההר. ירדנו מההר והמשכנו לסיבוב רכבי באזור + עצירה לטבילה באחר מהאגמים.
עכשיו סיימנו כשעתיים (כן!!!) של שיעורי בית והכנה מנטלית לחגיגת הסטייקים הצפויה בעוד כמה שעות אצל דון-אלברטו. הפעם נתרכז במנות המנצחות וביין המשובח. יהיה פיגוז !!! 
מחר אנחנו יוצאים בדרך לכיוון פוארט מונט משם אנחנו טסים בעוד יומיים לצפון (וגם נפרדים מדני).

יום שני, 28 בפברואר 2011

אורגזמה מסטייק.... (וסליחה עם הילדים שקוראים את הבלוג הזה)

ברילוצ'ה ידועה כבירת התענוגות של ארגנטינה. מלבד הפעילויות שניתן לעשות בה והנוף המהמם, העיר זכתה בכינוי הזה משני טעמים קולינריים נוספים – שוקולד (שטרם ניסינו) וסטייקים. זה הדהים אותי במהלך הטיול איך אנשים שפגשנו דיברו על הבשר בברילוצ'ה. הרי כבר אכלתי הרבה סטייקים בארבעים שנותיי, בכל מיני מקומות ובכל מיני סגנונות, אז מה כבר יכול להיות כל-כך נפלא בבשר בברילוצ'ה. ועדיין, גם אנשים מבוגרים יחסית (בניגוד לבני ה-22 שמטיילים אחרי צבא) שפגשנו בטיול דיברו על הבשר בברילוצ'ה בסופרלטיבים ששמורים בחיינו לפעילויות אחרות (לאו דווקא בגלל הדימיון בתכיפות הפעילויות J).
יש בברילוצ'ה שתי מסעדות מפורסמות שהן המומלצות ביותר לאכילת בשר – דון אלברטו וטוני. לכל אחד מהם יש שלוש-ארבע מסעדות ברחבי העיר. רצה הגורל ואחת ממסעדות דון-אלברט נמצאת כמאה מטר מהבקתה שלנו. זה הרי חדשות נפלאות – אפשר לאכול דון-אלברטו לארוחת בוקר, צהריים וערב.... ולכן, למרות שכבר היה עשר בלילה, הערנו את כל הילדים, רחצנו ידיים והלכנו לחגוג בדון אלברטו. ואיזו חגיגה זאת היתה. למרות השעה המאוחרת נאלצנו להמתין לשולחן, באזור ההמתנה שנמצא במרתף היינות (כאן דני קיבל אורגזמה, הראשונה לערב זה). לאחר שהתיישבנו, כולנו נרגשים, עברנו להתמודד עם התפריט וללמוד את המנות שהוזמנו בשולחנות מסביבנו. סגרנו על ארבע מנות – שני סטייק אנטריקוט, אחד מנת פילה ואחד מנת כבש. כמובן שדני הזמין לנו גם בקבוק יין מהענב המקומי המצויין (ואכן היה זה יין אדום משובח). אחרי כעשרים דקות הגיעו שני מגשי עץ גדולים עמוסי בשר מכל טוב.... מסתבר שמנה אחת כוללת שני סטייקים ענקיים (ולכם בתפריט מוצעים גם חצאי מנות), כל אחד בערך 300-400 גרם. יצא שהיה לנו המון בשר לאכול. נרגשים (עדיין) יצאנו למסע. זה היה משהו משהו. הבשר היה פשוט מצויין, עשוי היטב, מתובלן כמו שצריך, בדיוק במידה הנכונה ובעל טעם אדיר !! אכן אורגזמה ! ברוך השם (הבשר כשר כמובן) היה מספיק לכולם, אפילו יותר ממספיק. טחנו כמו חיות. לא הפסקנו גם כשהתמלאנו. אסור היה להפסיק, אסור להשאיר כזה בשר איכותי בצלחת. זאת היתה הארוחה הראשונה שלנו בה לא גמרנו את השתייה הקלה שהזמנו ולא את הצ'יפס. רק את היין והבשר סיימנו. אורגזמה, כבר אמרתי ? דון אלברטו המלך. אין ספק. אינשאללה יעשה עלייה לארץ הקודש.
היום ננסה את המתחרה היחידי שלו – טוני. כבר ביררנו איפה הוא נמצא בעיר ואנחנו אוגרים כוחות.



שבעת האגמים

נפרדנו מפוקון אחרי שלקחנו מסוכנות הרץ (סיפור בפני עצמו איך מצאנו את הסוכנות) את רישיון המעבר לארגנטינה והחלנו במסע לכיוון ברילוצ'ה. הנסיעה אורכת יומיים ועוברת במסלול המפורסם הנקרא שבעת האגמים, אשר כשמו כן הוא – עובר בין שבעה אגמים ושני פארקים. הפארק הראשון נקרא לנין והוא קרוי ע"ש הר הגעש הגדול שנמצא במרכזו. הר הגעש הזה אכן ענק במימדיו ונמצא מחציתו בצ'ילה ומחציתו בארגנטינה. הטיפוס עם הרכב למעבר הגבול עובר בסמוך אליו מהצד הצפוני ומסתיים בארגנטינה בחזיתו הדרומית. למרגלותיו של ההר יש את האגם הראשון ששמו קשה מאד לביטוי (ולכתיבה). אנחנו הסתפקנו בטיול קצר של חצי שעה לצד האגם. עוד כשעה העברנו לחוף האגם, כשרק איתמר ועפרי מעיזים להיכנס. למעשה, הם מצאו בסמוך לשפת האגם קרש עץ ענק והחליטו להפוך אותו לגלשן – לאחר הרבה דקות של ניסיונות הגיעה התעוזה לשכב עליו במים הקפואים ואז גם נרשמה הצלחה....

המשכנו בנסיעה ליעד הלינה שלו – סאן מרטין דל לוס אנדס (San Martin Del Los Andes). זוהי עיירת תיירות קטנה וחביבה ביותר השוכנת לחופו של האגם השני (או השלישי, כל-כך הרבה מים, אז מי סופר). די מהר מצאנו חדר לישון בו (לשישתנו ביחד) ויצאנו לטייל בעיירה. זה היה שבת בערב והרחוב הראשי היה מלא באנשים. בנוסף היה גם מצעד קרנבלי של שני בתי ספר שהרעידו את הרחוב בתופים וריקודים. זה היה מגניב ביותר (סליחה על הביטויים העתיקים) לרקוד לצידם ברחוב. בסוף גם מצאנו מסעדה, בה התיישבנו במרפסת בקומה השנייה, ממנה יכולנו להשקיף על התהלוכה מלמעלה. בהחלט היה שמח.
אתמול בבוקר קמנו, אספנו ארוחת בוקר במאפייה הקרובה, לצד קפה ושוקו מבית קפה סמוך, ונסענו לפיקניק ארוחת בוקר לחוף האגם הסמוך. המשכנו בנסיעה לאורך האגמים (תצפיות מדהימות) ולאחר שעתיים הגענו לתחילת האגם האחרון והגדול מבין השבעה – נאוול וופי (Nauhel Huapi) לעיירה וילה לה אנגסטורה (Villa La Angostura), או בקיצור קראנו לה אנטיגונה (ותודה למורה לספרות על תרומתה רבת החשיבות). המטרה היתה לעשות משהו ספורטיבי באנטיגונה ועדיין להצליח להגיע לברילוצ'ה בלילה. בחרנו לקחת שיט באגם לכיוון אחד ולחזור ברגל את 12 הק"מ בכיוון השני. השיט היה נחמד ולא יותר, וגם ההליכה לא היתה משהו לספר עליו, מלבד העובדה שהיא ארכה 12 ק"מ שהיו חשובים להמשך הערב. במהלך הטיול (בעצירה השלישית, כפי שנקבע מראש) התקיים קרב המקלות בין הזוג עפרי ואיתמר לבין הזוג דני וגומא. כמובן שאנחנו ניצחנו (שניהם בכו בסוף), אבל טל בכל זאת בחרה להכריז עליהם כמנצחים. סיימנו את הטיול בשמונה בערב ושמנו פעמינו לברילוצ'ה. אחרי שיטוט של חצי שעה מצאנו לנו קבנס לישון בו ואת ההמשך ראוי לספר בפוסט נפרד.....

יום שבת, 26 בפברואר 2011

תמונות רבותי תמונות - 2

העלתי תמונות נוספות ל- Picasa. עכשיו אפשר לראות תמונות נוספות מפרוטילר, מהטיפוס לוויאריקה, טיול הסוסים ואריות הים. שווה !!

יום שישי, 25 בפברואר 2011

מטיול סוסים לקייקים באגם... הללוייה פוקון





ליום השני בפוקון תכננו לעשות משהו כל המשפחה יחד. אין כאן הרבה פעילויות שגם ילד בן שנתיים וחצי יכול לעשות, אחרי הכל העסק כאן מתבסס על מטיילים מכל העולם ובתקופה זאת של השנה גם על צעירים צ'יליאנים שמגיעים. האופציה היחידה שלנו היתה טיול סוסים- אנחנו הרי ידועים כמשפחה חובבת סוסים – עפרי היתה בקייטנת סוסים בקיץ האחרון, איתן כל הזמן שר רוץ בן סוסי, וקלמי (דוד שלי שיש לו סוסים) הבטיח לאיתמר טיול סוסים עוד כשאיתמר היה בן שבע....
נפגשנו בבוקר בסוכנות של גידעון ונסענו לפגוש הסוסים. איתן כל הזמן רצה סוס לבן, אבל מה לעשות שאחד כזה לא היה בחבורה, ולכן קיבלנו (הוא ואני על אותו סוס) את הסוס הכי בז' שהיה וזרמנו עם ההגדרה שלו כלבן. המסלול הוא של כשלוש שעות בהליכה ומדי פעם טרוט (ריצה קלה) עד למפל הנסתר וחזרה. כולם היו די מבסוטים מהטיול. יכולותיה של עפרי ניכרו בהחלט ושביעות רצונו של איתן היתה ברורה מהחיוך שלא ירד לו מהפה (והדיבור הבלתי פוסק). כמובן שחלק ניכר מהטיול לווה בשירת רוץ בן סוסי... איתן כל כך אהב את הסוסה שלנו שהחלטנו לקרוא לה "מעייני" על שם חברתו הטובה של איתן מהגן. הגענו למפל (לא משהו רציני, רק מאה ומשהו מטר) השתכשכנו קלות וחזרנו חזרה. היה מאד נחמד. הפרידה של איתן ממעייני היתה קשה.
חזרנו לבקתה שלנו, אכלנו קלות ויצאנו למעיינות החמים (הרי אסור לבזבז את הזמן בפוקון בחוסר מעש). לא ברור עדיין כמה טבעיים המים במעיינות החמים, אבל בת'כלס מדובר בשלוש ברכות בדרגות חום שונות. שעה וחצי הספיק לנו. חזרנו מהר לעיר לאסוף את דני (סוף סוף). כמובן שהיתה התרגשות גדולה.
היום בבוקר הקפצתי את דני לסוכנות כדי שיטפס על הוויאריקה ואנחנו המשכנו לחוף הים (האגם). המטרה היתה לשכור איזה סירת פדלים או קייקים. איתמר חפר לנו בנושא בלי סוף בשבוע האחרון. בסוף שכרנו קייק לשלושה (עפרי, איתן ואני) ואחד בודד לאיתמר. קרענו את הידיים בחתירה ובתחרויות אחד עם השני (כמובן). אנחנו התייאשנו אחרי כארבעים דקות ואיתמר התותח המשיך עוד חצי שעה לבדו. חזרנו לבקתה לאכול קצת וללמוד. צריך להתקדם הרבה כדי לעמוד בקצב של הכיתה. בינתיים טל בבודי רפטינג ודני בדרכו למטה מהוויאריקה. איתן כבר מקולח ועפרי הבאה בתור.... לא פשוט להיות אב חד-הורי בפוקון.....

הטיפוס על הוויאריקה, או "זה ילד זה ?", או "מקטנצ'יק לגדולצ'יק"


זה היה ללא ספק אחד משיאי הטיול. לטפס על הר גבוה, שהוא עצמו הר געש פעיל, טיפוס בשלג, במשך יום שלם, כשיש כאלה שלא מגיעים לפיסגה  .... ללא ספק כל המרכיבים שצריך בשביל להיכנס לאחד משיאי הטיול. כיאה לשיא נפרט קצת יותר ולכן סליחה על אורך הפוסט היום.
המסע מתחיל ערב קודם – נפגשנו בסוכנות של גדעון למדידת נעליים ובגדים. גדעון מספק נעליים מיוחדות שכבדות בערך פי שלושה מהטימברלנד שהשקעתי בהם כמאה דולר. הן ממש כבדות ומאסיביות. תדרוך קצר והביתה. מאז אותו רגע ההתרגשות החלה והיה קשה להירדם ולישון.
למחרת בבוקר קמנו בשש, התאמצנו לאכול ארוחת בוקר, הכנו כמה כריכים וחטיפים, ווידאנו שיש לנו את כל הציוד שנדרש בפתק מהסוכנות וטל הקפיצה אותנו לסוכנות לשם נדרשנו להגיע בשבע בבוקר. השלב הזה אמור להיות קצר, אלא שארבעה ישראלים צעירים שהיו איתנו בקבוצה איחרו ולכן נכנסנו לרכב רק בשבע וחצי. לא לפני שחתמתי על הצהרה שאני לוקח את מלוא האחריות על איתמר בן ה-12 (על אף שכולם ידעו שהוא בן 11, אבל לבני 11 אסור לטפס....).
במשלחת שלנו היו 12 איש ושלושה מדריכים – זוג בירח דבש, זוג אחרי לימודים, זוג מבוגר (~45-50) שהוא עובד באינטל, ועוד ארבעה ישראלים צעירים. חבורה למופת. כבר כעת נגלה שכולם הגיעו לפסגה למעט הזוג המבוגר יחסית (אם מותר לי להשתמש במונח הזה).
אחרי חצי שעה נסיעה הגענו להר. בדרך עוד היו הימורים אם הרכבל עובד או לא, וכאשר הרכב עבר את הרכבל הראשון שלא זז כבר התחלנו לפחד. אבל כשהרכב עצר ראינו שהרכבל הרלוונטי עובד ונשמנו לרווחה. זה הזמן להסביר את האתגר שעמד לפנינו – הוויאריקה הוא הר המתנשא לגובה 2860  מטר. בפיסגתו לוע הר געש פעיל, אשר מעשן ללא סוף, ואלה שהיו עליו באפריל האחרון אפילו הצליחו לראות לבה כתומה ומקסימה. הפעם האחרונה שהוא התפרץ היתה בשנת 1994. הטיפוס מתחיל ב- 10 דקות רכבל שמביא אותך לגובה של 1800 מטר, משמע 1000 וקצת מטר טיפוס לגובה, על פני 9 ק"מ הליכה הלוך וחזור. מהרכבל יש 500 מטר טיפוס (במונחי גובה, לא מרחק) סיזיפי על סלעים ובעפר געשי, ולאחריהם טיפוס של כ-400 מטר בשלג, ואז עוד 100 מטר בלי שלג עד לפיסגה. כבר ברכבל לובשים חותלות מיוחדות (כדי שלא יכנסו מים לנעליים), כובע צמר, קסדה, משקפי שמש (זה הפריט שהכי מקפידים עליו, עד כדי כך שדאגו לאיתמר למשקפיים), פליז, וגרזן (צריך אותו לייצוב, בעיקר בשלב השלג, וכדי למנוע החלקה למטה במקרה של מעידה). לכל אחד תיק גדול עם ציוד נוסף שצריך בהמשך וקצת מים ומזון.
מתחילים לטפס. הולכים ביחד אחד אחרי השני ובקצב אחיד. הקצב טוב והמורל גבוה. נראה שעולים מהר יחסית ושעוד מעט נגיע. אבל לטפס ק"מ זה לא פשוט ולא הולך ברגל (בעצם כן הולך ברגל, אבל לאט). בעצירה הראשונה המורל עדיין גבוה. איתמר עומד בקצב בגאון ובלי שום בעיות. גם אני. כאן המדריך מזכה את איתמר בכינוי קטנצ'יק (די ברור למה. מעולם לא היה לו מטפס כה צעיר ואף אחד בסביבה לא מתקרב לגיל שלו (באותו יום ראינו משהו כמו עוד 10-15 קבוצות כשלנו)). אוכלים איזה סנדביץ' וממשיכים. השרירים מתחילים להתחמם. מסתכלים למעלה ורואים את הקבוצות שכבר הגיעו לשלב ההליכה בשלג. זה נראה מרהיב ומגניב. רוצים כבר להיות שם, אבל אין קיצורי דרך. צריך להתנשף הרבה לפני כן. הפעם עצירה קצרה יותר. שני המבוגרים שנשארו מאחור עוד לפני העצירה הראשונה אפילו כבר לא נראים רחוק מאחור. הנוף מכאן מהמם! אנחנו כבר מעל העננים ורואים את כל ההרים מסביב. זה פשוט מדהים. ממשיכים לטפס. הגענו לעצירה שלפני השלג. מקבלים הסברים איך לטפס ואיך לעצור במקרה של החלקה. כשמטפסים בשלג כבר לא חושבים כמה זה קשה, פשוט מרוכזים במסלול, בלדרוך בדיוק בעקבה שהשאיר זה שהולך לפניך, בלא להחליק ולהישאר יציב. מזל שקיבלנו נעליים מגדעון שנתקעות היטב בשלג ובקרח. אני הלכתי אחרי איתמר ומאד פחדתי שהוא יחליק ואז ימשיך בהחלקה מטרים רבים למטה (השיפוע הוא מאד תלול ויש גדולים וחזקים ממנו שמחליקים. אחת הישראליות נפלה ונכנסה לפניקה שהיא תכף מחליקה את כל הדרך למטה. לקח לה חמש דקות להירגע ולהתרומם). אבל איתמר תותח (!)  לא החליק ולא כלום. זאת היתה הליכה מרתקת. עושים עצירות קצרות (אי אפשר לשבת כי התחת יירטב) ומטפסים בזיג-זגים. אף פעם לא טיפוס ישיר למעלה. סיימנו את שלב השלג. מכאן רק עוד כמאה מטר טיפוס והגענו. מתנשפים הרבה יותר, מתחילים להריח את הלבה, וכשנעזרים בסלעים לטיפוס מרגישים שהקרקע חמה. זה סימן טוב, תיכף מגיעים.
הגענו לפסגה אחרי כשלוש וחצי שעות טיפוס. זמן טוב (חשוב לציין, כמובן). בפסגה מורידים תיקים וקסדות וניגשים לראות את הלוע. כשהגענו היה שם ענן והיה קשה לראות, אבל אחרי עשר דקות הוא עבר ובהחלט ניתן לראות את הלוע (גופרית ועוד מינרלים והרבה עשן). לצערינו לא ניתן היה לראות את הלבה עצמה אבל הסיפוק הוא עצום. כאן ביקשתי מהמדריך להחליף לאיתמר את הכינוי מקטנצ'יק לגדולצ'יק, אחרי הכל הוא הרוויח את זה מאד ביושר. מרביצים הרבה תמונות ונערכים לירידה – כלומר לובשים מכנסיים מיוחדים, מעיל מיוחד, וחיתול (-מגן תחת גדול). את הירידה מתחילים בהליכה עד לשלב השלג. אז מתחיל החלק הכיפי ביותר במסע – במקום לרדת בהליכה מחליקים למטה – על ההר יש מסלולי החלקה (כמו שרואים בסרטים בהחלקה במזחלת), את חלקם מחליקים על משטח פלסטיק קטן שסחבנו למעלה בתיק או, במקרה והמסלול מצופה בקרח, מחליקים ישירות על החיתול. כתלות בשיפוע (רובו מאד רציני וטוב שכך) כך המהירות. על מנת להאט ולעצור יש להשתמש בגרזן. ההחלקה הזאת היא משהו מדהים, כיף לא נורמלי. יש בערך 7-9 החלקות, כל אחת של מאה עד שלוש-מאות מטרים, וכשזה רץ מהר זה פשוט נפלא. אין לך שום סיכוי לעצור באמצע ואתה פשוט משחרר ונותן לגוף להתפתל מצד לצד בתעלה.לאיתמר חסרה קצת מסה כדי לתפוס תאוצה טובה ולכן לא אחת נאלצתי לדחוף אותו מאחור, ולעיתים אף להחליק עם עוד חברה ב"רכבת", אבל זה היה פשוט נפלא. ללא ספק החלק הכי מהנה ביום. אחרי הירידה בשלג ממשיכים בירידה תלולה בעפר געשי – צעדים גדולים, הנעליים שוקעות בעפר, אבל בזכות השיפוע החד הקצב טוב והירידה מאד מהנה. סה"כ לקח כשעה וחצי לרדת. הגענו למטה מאד מרוצים ועייפים. הרבה תשבחות לאיתמר על יכולותיו ועמידתו האיתנה בקשיי המסע ובקצב המהיר של הקבוצה. תמונת מחזור לסיום ולרכב בדרך חזרה לפוקון להחליף לבגדים יבשים. סוף מסע !
היה אדיר !!!!  ויעידו התמונות שלמטה.... 





יום חמישי, 24 בפברואר 2011

קנופי (אומגה)

לאור פיצול הפעילויות אנחנו מארחים היום בלוגרית צעירה - עפרי גומא, אשר במילותיה שלה תתאר את הרפתקאותיה בפעילות האומגות שהיא הלכה אליה (בליווי מלמטה של טל ואיתן) - מה שנקרא - לא נגענו (למעט תיקון שגיאות הכתיב):

הקנופי
עפרי וטל הלכו עם איתן לקנופי (אומגה) אבל איתן לא יכל לעלות על הקנופי ואיתמר וגיל טיפסו את הויאריקה ולא יכלו לשמור על איתן אז עפרי עשתה את הקנופי עם מדריכים. עפרי עלתה בסולם ועשתה אומגות ואיתן וטל חיכו לה בסוף. האומגות היו מעגליות. לפעמים עפרי עשתה את זה ם מדריך ולפעמים לא, אבל לרוב כן. עפרי עשתה אומגה אחת פחות בגלל שהיא הרבה יותר קטנה מהאנשים שהיו איתה בקבוצה. היו אומגות ובסוף כל אומגה היה עץ שאליו היה בנוי מישטח עץ שאליו סיימו אומגה. אחרי שגמרנו הלכנו לצלם שגמר ראשון כדי להספיק לעשות מהתמונות דיסקים כי טל לא יכלה לצלם אז הצלם צילם את עפרי. וכשהלכנו אליו הוא נתן לנו את הדיסק עם התמונות של עפרי.

ברוכים הבאים לפוקון

הגענו לבירת התענוגות של צ'ילה. קוראים לה פוקון והיא כאמור נמצאת במחוז האגמים. קשה להצביע מה הפך אותה לכזאת אבל ככל הנראה מדובר במיקום אידיאלי בין הרי געש מדהימים, בין אגמים על ימין ועל שמאל, ומזג אויר נח (לא חם מדי כמו במדבר בצפון ולא קר מדי כמו בפטגוניה). סביב כל זה בנו עיירה עם בתים מעץ, הרחובות המרכזיים מלאים בחנויות, בתי קפה, סוכנויות נסיעות, וכל מה שצריך כדי להעביר חופשה של כמה ימים בכיף.  
ומה ניתן לעשות בבירת התענוגות? – טרק להר געש מעשן (הנקרא וויאריקה), רפטינג ברמות שונות ובאמצעים שונים (כולל body rafting), סנפלינג מפלים, אומגות שונות ומשונות (קילומטרים), סוסים, אופנועים, בנג'י, אופניים, שייט, ועוד דברים שטרם גילינו.
אנחנו הגענו לכאן ביום שלישי בצהריים. אחרי כשעה חיפושים מצאנו לנו ביקתת עץ גדולה (8 מיטות) וסלון חביב, אמנם רחוק ממרכז העיר, אבל זאת הביקתה שהכי מצאה חן בעיננו. היה חשוב לנו לא להתפשר על הביקתה כי אנחנו מתכוונים לבלות כאן ארבע לילות, ובלילה השלישי דני אמור להצטרף אלינו. התמקמנו ויצאנו לתור אחר סוכנות נסיעות שתוכל לספק את צרכינו המיוחדים (= יש לנו יותר מדי ילדים, תמיד טענתי כך, וחלקם קטנים מאד). אחרי סיבוב השוואות קצר בחרנו בסוכנות של גדעון – ישראלי בן 43 שגר כאן עם משפחתו (אפילו אבא שלו כאן) כבר 21 שנים ועל לקוחותיו נמנים בעיקר ישראלים. בדר"כ זאת לא ההעדפה שלנו (אפילו ההיפך) אבל גדעון נראה בחור על הכיפאכ והמחירים שלו טובים. להלן התוכנית לימים הקרובים:
·         רביעי – גיל ואיתמר יטפסו על הוויאריקה – אחרי רכבל של כקילומטר, יש עוד טיפוס של בין ארבע לשש שעות, כולל הליכה בשלג, עד ללוע הר הגעש. בתלות מזג-אויר ניתן להסתכל פנימה. היום מדדנו בגדים ונעליים מיוחדות. איתמר, כמובן, הוא חריג בקבוצת המטפסים, אבל אנחנו בטוחים ביכולתו. הירידה, דרך אגב, היא בהחלקה על כסא פלסטיק שנסחוב למעלה.
ובאותו זמן עפרי הולכת עם טל ואיתן לעשות אומגות ביער. טל ואיתן יחכו למטה בשעה (שעה וחצי למעשה) שעפרי מתגלגלת לה בין העצים.
·         חמישי – טיול סוסים של שלוש שעות לכל המשפחה (איתן בין הרגליים שלי), ובערב מעיינות חמים
·         שישי – דני וטל ככל הנראה יעשו בודי ראפטינג ואני ושאר הזאטוטים נחפש מה לעשות, אולי קייקים באגם
·         שבת – יציאה לכיוון ברילוצ'ה – בירת התענוגות (בעיקר שוקולד וסטייקים) של ארגנטינה
וזה מה שנקרא – stay tuned !!!

יום שלישי, 22 בפברואר 2011

אריות ים

כדי לראות אריות ים רובנו צריכים לשוט למקומות רחוקים. אבל, אם אתה במקום הנכון בכדור הארץ (לא יודע בדיוק מה הוא, אבל ולדיביה היא כזאת), אפשר רק לזרוק כמה דגים למים ולגרום לאריות הים להתקבץ סביבך. אז ככה זה עובד – כנראה שבסביבה של ולדיביה (Valdivia - עיר גדולה אך חסרת משמעות במפת התיירות הצ'יליאנית) היו כמה אריות ים. אז העירייה (או הסוחרים) פתחו שוק דגים בסמוך לחוף, שם לרוכלים יש בסטות בסמוך למים ומדי פעם הם זורקים דגים לאריות הים שנמצאים במים. חלק מאריות הים אפילו מטפסים על רציף מיוחד שהוקם עבורם ממש מאחורי הדוכנים. זה מעיין מעגל שמאכיל את עצמו – בלי אריות הים לא היה כל קיום לשוק, ובלי השוק שמביא את אריות הים לא היתה שום סיבה להגיע לולדיביה, ומי שכבר מגיע לולדיביה בא לבקר בשוק. עם הסידור הנוכחי כולם מרוצים.
התוצאה הסופית היא שראינו אריות ים – ייצור ענק ומכוער, חסר חן כלשהו, שקצת כמו אריות היבשה אין לו כח לעשות כלום.
מולדיביה תיכננו להמשיך לפוקון אבל אז ראינו שנגיע לשם קצת מאוחר ולכן החלטנו לבקר באטרקציית תיירות שחלקנו חיכו לה במשך זמן רב – מקדונלד (די נדיר פה). לא סתם, נסענו אליו כשעה מחוץ למסלול. המקדונלד ממקום בקניון ענק בעיר טמוקו (עוד עיר שאיננה על מפת התיירות). הקניון מודרני להפליא ועמוס אנשים כמוני וכמוכם (דמיינו לכם את קניון חיפה בשבועיים האחרונים של אוגוסט – זאת התקופה המקבילה כאן). המקדונלד היה סביר (כרגיל). עכשיו נכנסנו לאיזה הוספידחה (הוסטל עלוב) ומחר בבוקר נמשיך עוד כשעתיים עד לפוקון.

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

להוריד הילוך




אנחנו כבר יומיים בשלב ב' של המסע ונראה שהוא הולך להיות שונה משמעותית מהשלב הראשון. אזור האגמים הוא האזור תיירות (ב-ה' הידיעה) של צ'ילה, משמע הוא המקום בו הצ'יליינים מבלים את הקיץ שלהם, ובעיקר את השבועיים האחרונים של החופש הגדול שלהם (שזה ממש עכשיו וייגמר בסוף פברואר). זה אומר שהמקום נועד לחופשות משפחתיות ופחות למוצ'ילרים הרפתקנים – זה מתבטא בקצב הטיול, בהרבה פחות טרקים, והרבה בילוי על חוף הים ובאטרקציות הרבות הנמצאות כאן (רכבלים, אומגות, קייקים, סירות, רפטינג, וכו'). זה אומר גם שכל מה שכתבנו לדוד דני בפוסט הקודם לא רלוונטי בחלקו. היום למשל התרחצנו באגם ואת הלילה אנחנו מבלים בבונגלוס גדול (cabane) שכולל שני חדרים, סלון, מטבח ושירותים/מקלחת. את האוכל בישלנו בעצמנו (בולונז) והכל כאן קורה הרבה י ו ת ר  ל א ט. אין ספק, צריך להוריד הילוך ולהנות מהמנעמים שהמקום מציע.
דוד דני – זה בדיוק בשבילך. בא כבר !

מכתב לדוד דני ולכל מי שרוצה לדעת איך באמת הדברים מתנהלים כאן

דוד דני,
לקראת הצטרפותך הקרבה למסענו חשבנו שיהיה זה הוגן מצידנו לספר לך קצת על אורח החיים שלנו, שממנו אתה עומד לסבול בקרוב למשך כתשעה ימים. הדברים נאמרים בשיא הכנות, במיוחד מאחר וכבר הזמנת כרטיסים וכבר לא יכול להתחרט....
1.      אנחנו ישנים במקומות זולים (למעט בטורס דל-פיינה), מה שאומר שבדר"כ זה דורמטורי של ארבע או שש מיטות בלי שירותים/מקלחת צמודים
a.       אם מדובר בחדר של שש מיטות זה אומר שיישנו איתנו אנשים זרים. לפעמים זה נחמד (עיין הפוסט על הג'יניג'ית). לפעמים ממש לא (לא כולם אוהבים ילדים)
b.      להכניס חמישה אנשים לחדר של ארבעה אומר שאיתן מצטרף לאחת המיטות. גם תורך יגיע ואז תיזהר מהרגליים שהוא מתעקש לשים לך על הפרצוף
c.       החדרים הם לא ברמה של החדרים שאתה רגיל להם מנסיעותך במקנזי....
d.      לאיתמר יש נטייה ליפול ממיטות קומותיים ולכן הוא ישן למטה. לישון למעלה בגיל 40 זה לא נחמד כמו שזה היה בגיל 4
e.      טל נוחרת, או לפחות הצלחתי לשטוף לילדים את השכל בעניין והם כולם מדקלמים ויהיו מוכנים להדגים זאת
f.        אם יש בחדר שירותים צמודים אז איתמר ראשון בשירותים והוא יחרבן במשך כחצי שעה. אם אני זוכר נכון אז אתם די דומים בעניין משך הזמן....
2.      הביטלס היא הלהקה האהובה על איתן. תהיה מוכן ללמוד את כל המילים ולהצטרף אליו כשהוא יסכים
3.      WiFi is King ולכן כשיש WiFi יש מריבות על מי יהיה ראשון במחשב וכמה זמן כל אחד ישתמש בו
a.       לפעמים צריך לתת לאיתמר זמן חיבור עם החברים שלו גם אם זה באמצע היום. הוא מתגעגע
4.      במסעדות תמיד מזמינים רק שלוש מנות – עפרי ואיתן אוכלים סטייק ביחד, איתמר מנה, וטל ואני מנה. זה מספיק לכולם.
a.       אנחנו משלמים על השתייה במסעדות בערך כמו על האוכל עצמו.
b.      אנחנו מוציאים ביום כ-50$ בממוצע על מסעדות
5.      ארוחות הבוקר, כאשר הן כלולות במחיר הלינה הן לא ממש מציאה – לחם, מרגרינה, ריבה ותה/קפה. זהו. אם הילדים יסכימו תוכל לקבל קצת קורנפלקס

יום שישי, 18 בפברואר 2011

כנסו, כנסו (סוטים שכמותכם)

רציתי לשתף אתכם במשהו - כמובן שאפליקציית הבלוג מאפשרת סטטיסטיקה מסוגים שונים ומשונים - כמו המיקום הגיאוגרפי של מי שצופה, סוג הדפדפן שלו, וכמובן איזה פוסטים היו הנצפים ביותר.... והרי התוצאות (הלא מפתיעות):
הפוסט שכותרתו עוסקת בג'ינג'ית עם המגבת נקרא יותר מפי שתיים מהפוסט השני הכי פופולרי... לא שאני מאשים אתכם, גם אני הייתי עושה כמוכם, רק חשבתי שזה מעניין לציין... זה גם הפוסט שזכה להכי הרבה תגובות (נלהבות).
אני יכול רק להבטיח שאשתדל לספק עוד חומרים כאלה בהמשך. לא בטוח שטל תשמח, אבל מה לא עושים בשביל הרריטינג.

סיום שלב א' תחילת שלב ב'

היום סיימנו את חלקו הראשון של המסע ונפרדנו מפטגוניה. טסנו לפוארטו-מונט אשר נמצאת האזור האגמים (שנמצא באמצע בין סנטיאגו לפטגוניה, וכולל גם את אוסורנו, פוקון, ואת ברילוצ'ה בארגנטינה). באזור הזה נבלה במשך השבועיים הבאים.
האמת שההתחלה של פרק ב' היתה די נוראית - נחתנו וניגשנו לקבל את הרכב שלנו. אז התברר שהוא רק עבור 4 נוסעים למרות שיש לי התכתבויות אי-מייל ארוכות וברורות המוודאות שהרכב שהזמנתי הוא של 5 מקומות. נאלצנו לחפש רכב בשד"ת וגמרנו עם מיני-ואן בעלות כפולה מהמתוכנן (אבל הילדים מאד מבסוטים מהגודל והעזרים). אז נסענו לחפש את ההוסטל שהזמנו באינטרנט ופשוט לא מצאנו אותו - אף אחד לא מכיר אותו או את הרחוב שלו. הלך עלינו גם המלון (לפחות בדרך הילדים היו מבסוטים מהאוטו). בקיצור נאלצנו לשכוח מה-10% ששילמנו מקדמה ולחפש מלון אחר. זה המלון בו אנו נמצאים כרגע והוא אחלה בחלה...... הטלוויזיה כבר דולקת ואפילו יש מקלחת צמודה. לוקסוס של הלוקסוס.
מחר נתחיל לתכנן בפירוט רב יותר את שלב ב'.
דבר אחד כבר נראה ברור - הנוף כאן מדהים. יש כאן הרבה הרי חרוט עם פסגות מושלגות, כמובן הרבה אגמים, ומזג-אויר הרבה יותר נוח. יהיה שיגעון !

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

מזל טוב לגיא סבגי

אחד המנויים המתמידים של הבלוג הזה, גיא סבגי (עובד שלי) מתחתן מחר בשעה טובה עם בח"ל זיוה (כן, השם שלה איום כמילות השיר, מה לעשות, לא בוחרים אשה לחיים לפי השם שלה).
המון מזל טוב סבגי !!!

סוף העולם זה כאן





אושוויה – העיר הכי דרומית בכדור הארץ. מעידה על עצמה שהיא סוף העולם (כנראה שאפילו אפשר להחתים את הדרכון בחותמת כזאת איפשהו כאן בעיר). עיר תעשייתית ויקרה. אבל מה, עיר מדליקה. מאד קשה למצוא בה מקום לישון במחיר סביר. התפשרנו על חדר עם מקלחת צמודה וטלוויזיה (שזה מה שהילדים וטל עושים רוב הערב) ב- 365 פזוס. בילינו קצת זמן בבית קפה נחמד כדי לאפשר לאיתמר ליצור קשר עם החברים והחברות שלו, ועוד חמש דקות בלשכת התיירות הכי טובה בעולם (כל המידע הרלוונטי בשפה שלך באופן מיידי, מדהים!) ויצאנו לטייל בקרחון מרשל. למודי קרחונים ידענו שמדובר בקוביית קרח ליד הפריטו מורנו, אבל הפעם היתה אפשרות להגיע עד לקרחון ולטפס עליו, ואנחנו לא היינו מוכנים לוותר על זה, לא משנה כמה קשה הטיפוס. האתר נמצא מרחק קצר מהעיר כאשר עולים עם הרכב גבוה אל ההר אשר מעל לעיר. נסיעה יפה עם נוף מהממם. הייחוד של האזור הזה, בהשוואה לשאר האזורים בפטגוניה, הוא שהוא מיוער היטב (בשאר המקומות הטבע צחיח יותר). הגענו לרכבל נחמד שלקח אותנו עוד כקילומטר במעלה ההר. משם היתה עלייה מתונה של עוד כקילומטר (לא בעיה) ואז התחיל הדבר האמיתי – טיפוס של כ-45 מעלות במשך עוד כקילומטר עד לקרחון. זה כבר היה קשה. מאד קשה!!!!!!!!!!! לקח לנו הרבה זמן והרבה אוויר. אחרי כחצי שעה סיימנו את הטיפוס מותשים לגמרי. בשל העייפות נאלצנו להסתפק בחתיכות הנמוכות של הקרחון, אבל זה הספיק לנו למלחמות שלג, כתיבת שם המשפחה ועוד סקי קצר (וידאו יועלה בהמשך). היה ממש מגניב. הירידה היתה מהירה מאד. היינו מאד מאד מרוצים מעצמנו ומהפעילות הזאת. זה בהחלט היה מגניב.
אחרי זה לקח לנו יותר משעתיים למצוא איפה לישון (365 פזוס ללילה כבר אמרתי?). התארגנו והלכנו לאכול. אחלה עיר עם אחלה מסעדות ורחובות עם הרבה חנויות מזכרות. לא עמדנו בפיתוי וקנינו לכל אחד מהילדים משהו למזכרת לפי בחירתו. כבר אמרתי שזה המקום הכי יקר בארגנטינה? עכשיו אנחנו חזרה במלון, רואים טלוויזיה ונהנים מהמקלחת היקרה שלנו. מחר נצא לטרק בפארק "ארץ האש" ולמחרת נתחיל בנסיעה חזרה לכיוון פונטה-ארנס שם יש לנו טיסה לאזור הבא. סיום שלב א' של הטיול כבר נראה באופק....
ונסיים בנימת סיום שידור כתבה של יואב טוקר (פריז) - כאן משפחת גומא, סוף העולם !!