זמן לסיכומים. הטיסה הביתה היא בהחלט מקום ראוי לעשות זאת, על אף הסנטימנטליות שעשויה ללוות אותה (או שמא זו הסנטימנטליות שמלווה את סגירת הבלוג הזה). אנחנו כרגע במטוס מסנטיאגו למדריד. על סנטיאגו לא תקראו בבלוג הזה. אין מה לספר. עיר מכוערת וגם לא עשינו הרבה – עברנו בשתי האטרקציות המרכזיות של העיר (רכבל וכיכר) שלא השאירו בנו חותם משמעותי. הדבר החיובי היחיד שאני יכול לומר על הזמן בסנטיאגו הוא על ההוסטל בו ישנו – הוא מאוד זול ומאוד יפה. זהו בית עתיק (מעריך מעל למאה ומשהו שנים) עם ארכיטקטורה יפה שלא נראית במקומותינו – חלונות קמורים (שלא אוטמים את רעשי הרחוב) עם ויטראז'ים, מדרגות עץ לולייניות, אריחים בצבעי לוח שח-מט, והכל בטוב טעם. אם מישהו יזדקק אדאג למצוא את הפרטים המדויקים. אה, וכל זה רק ב-$10 למיטה ללילה (אז הזמנתי את כל השש מיטות שהיו בדורמיטורי). עד כאן סנטיאגו (שהבטחתי לא לכתוב עליה). חזרה לטיסה – טיסת איבריה (מה שאומר שהטיסה לא משהו, אבל לפחות הפעם אנחנו יושבים יחד). עפרי ואיתן ישנים אחרי שהצליחו להחזיק יפה. נראה לי שזה יכול לעזור לג'ט-לג שיהיה להם לכשנחזור. אני מודה שזה מדאיג אותי, הג'ט-לג של הילדים. הזיכרונות שלי מהפעם האחרונה עם ילדים בג'ט-לג הם לא טובים וכוללים התעוררויות שלהם באמצע הלילה, מה שגורר התעוררויות גם של טל ושלי, מה שגורר עייפות, עצבים וכל הדרמה הרגילה. כשילדים בג'ט-לג מתעוררים באמצע הלילה הם לא לוקחים ספר/עיתון וקוראים עד שהם נרדמים.... תמיד זה חייב איכשהו לערב גם את ההורים (שישנים טוב למרות הג'ט-לג).
אז איך היה, הטיול? היה ענק. ממש כמו שציפינו וכפי שכולם ציפו. הצלחנו לכסות הרבה שטח, הרבה מקומות והרבה חוויות. בהחלט היה שווה. אין לנו הרבה הזדמנויות לעשות טיולים כאלה- בגלל עבודה, בגלל כסף, בגלל בית הספר של הילדים, בגלל שזה קשה (האילוצים מסודרים בסדר חשיבות יורד). אבל אצלנו במשפחת גומא יש מסורת של טיול גדול פעם בשלוש/ארבע שנים (במקום נופש בטורקיה בקיץ וכו') וזאת אחלה מסורת (וסליחה עם משפחת רז שהרסנו לה קצת את המסורת, אבל בהחלט נשמח לחדש אותה עוד שלוש/ארבע שנים). מי שבאמת מתחזקת אצלנו את המסורת/חזון הזה היא טל. אני אולי האופרטור מאחורי רוב התכנון, אבל ה- vision נמצא אצל אשת החזון, ואני יודע שכבר יש לה בראש כמה vision'ים בראש למסע הבא. צ'ילה וארגנטינה הם מקום מושלם למשפחות שאוהבות לטייל בטבע (להבדיל מלטייל בערים ו/או בפארקי שעשועים). זה לא מסוכן ולא מלוכלך מדי. זה פשוט נופים מדהימים עם ימבה אפשרויות לאסוף חוויות שהן כל-כך שונות מאלה הנמצאות בארץ. מאד מומלץ. כן, זה עלה הרבה מאד (מי שבאמת רוצה לחטט ולדעת שידבר איתי ואני אמסור לו את כל החיתוכים של ההוצאות שלנו) אבל אין לנו ספק שהיה שווה את זה
אז איך היה, לטייל עם הילדים בדרום אמריקה? זה אכן לא קל. צריך לתכנן היטב ולעיתים לעשות פשרות. אבל אצלנו הילדים הוכיחו שאפשר לעשות הכל עם הילדים. הצלחנו לא לוותר על אף חוויה ועל אף מקום שמוצ'ילרים "אמיתיים" מגיעים אליו או פעילות שהם עושים (או חור מסריח שבו הם ישנים). כן, נאלצנו לשכור רכב רוב הזמן, ולפעמים לא הצלחנו לעשות את כל המסלול הארוך, או שלא עשינו מסלולים של מספר ימים, אבל טעמנו מספיק וצברנו חוויות משפחתיות מדהימות. אני בטוח שבטיסת עבודה הבאה שלי אני אתגעגע לטיסות עם הילדים ולהתרגשות שאוחזת אותם בכל הגעה לשדה תעופה. בינתיים נמשיך לאסוף את החוויות בטיולים בארץ, שהרי מסע פסח נמצא ממש מעבר לפינה וצריך לגמור ולהכין אותו בהקדם. לניתוחים פסיכולוגיים משפחתיים מעמיקים יותר נא לפנות לטל.
אז איך היה, לכתוב בלוג? היה נחמד מאד. מעולם לא כתבתי יומן מסע וכנראה שאם לא יכולתי לפרסם אותו אז גם הפעם לא הייתי כותב. את הרעיון קיבלתי מרפי חברי, אשר במשך חצי השנה האחרונה ניהל מאין יומן חיים קצר בשם בנו שנאבק במחלת הסרטן. רפי כותב מדהים וקריאת היומן שהוא ניהל בפייסבוק נתנה הזדמנות להרבה אנשים לעקוב אחר ההתרחשויות הדרמתיות ולהיות בקשר עם המשפחה בעוד הם כולם עוברים את המחלה (ב"ה לפני כשבועיים אוריאל נמצא בריא ועבר לסטטוס "במעקב"). הבלוג שלי הוא כמובן משהו שונה לגמרי ועוסק בחוויות חיוביות הרבה יותר, אבל גם הוא נועד לאפשר לנו לחלוק עם חברינו ומשפחתינו את החוויות שאנו עוברים כמשפחה. שמחתי לקבל תגובות נלהבות לכתיבתי וזה רק הגביר את הרצון שלי לכתוב. בשלבים מסויימים אתה מתחיל להרגיש אחריות כלפי "הקוראים" ומשקיע זמן יקר בכתיבת הבלוג, אבל בכל מקרה נהניתי מכל רגע. כמו התמונות והסרטים שצילמתי, יאפשר לנו הבלוג לחיות מחדש את החוויות.
ניפגש בבלוג הבא. סוף. גומא
