זה היה ללא ספק אחד משיאי הטיול. לטפס על הר גבוה, שהוא עצמו הר געש פעיל, טיפוס בשלג, במשך יום שלם, כשיש כאלה שלא מגיעים לפיסגה .... ללא ספק כל המרכיבים שצריך בשביל להיכנס לאחד משיאי הטיול. כיאה לשיא נפרט קצת יותר ולכן סליחה על אורך הפוסט היום.
המסע מתחיל ערב קודם – נפגשנו בסוכנות של גדעון למדידת נעליים ובגדים. גדעון מספק נעליים מיוחדות שכבדות בערך פי שלושה מהטימברלנד שהשקעתי בהם כמאה דולר. הן ממש כבדות ומאסיביות. תדרוך קצר והביתה. מאז אותו רגע ההתרגשות החלה והיה קשה להירדם ולישון.
למחרת בבוקר קמנו בשש, התאמצנו לאכול ארוחת בוקר, הכנו כמה כריכים וחטיפים, ווידאנו שיש לנו את כל הציוד שנדרש בפתק מהסוכנות וטל הקפיצה אותנו לסוכנות לשם נדרשנו להגיע בשבע בבוקר. השלב הזה אמור להיות קצר, אלא שארבעה ישראלים צעירים שהיו איתנו בקבוצה איחרו ולכן נכנסנו לרכב רק בשבע וחצי. לא לפני שחתמתי על הצהרה שאני לוקח את מלוא האחריות על איתמר בן ה-12 (על אף שכולם ידעו שהוא בן 11, אבל לבני 11 אסור לטפס....).
במשלחת שלנו היו 12 איש ושלושה מדריכים – זוג בירח דבש, זוג אחרי לימודים, זוג מבוגר (~45-50) שהוא עובד באינטל, ועוד ארבעה ישראלים צעירים. חבורה למופת. כבר כעת נגלה שכולם הגיעו לפסגה למעט הזוג המבוגר יחסית (אם מותר לי להשתמש במונח הזה).
אחרי חצי שעה נסיעה הגענו להר. בדרך עוד היו הימורים אם הרכבל עובד או לא, וכאשר הרכב עבר את הרכבל הראשון שלא זז כבר התחלנו לפחד. אבל כשהרכב עצר ראינו שהרכבל הרלוונטי עובד ונשמנו לרווחה. זה הזמן להסביר את האתגר שעמד לפנינו – הוויאריקה הוא הר המתנשא לגובה 2860 מטר. בפיסגתו לוע הר געש פעיל, אשר מעשן ללא סוף, ואלה שהיו עליו באפריל האחרון אפילו הצליחו לראות לבה כתומה ומקסימה. הפעם האחרונה שהוא התפרץ היתה בשנת 1994. הטיפוס מתחיל ב- 10 דקות רכבל שמביא אותך לגובה של 1800 מטר, משמע 1000 וקצת מטר טיפוס לגובה, על פני 9 ק"מ הליכה הלוך וחזור. מהרכבל יש 500 מטר טיפוס (במונחי גובה, לא מרחק) סיזיפי על סלעים ובעפר געשי, ולאחריהם טיפוס של כ-400 מטר בשלג, ואז עוד 100 מטר בלי שלג עד לפיסגה. כבר ברכבל לובשים חותלות מיוחדות (כדי שלא יכנסו מים לנעליים), כובע צמר, קסדה, משקפי שמש (זה הפריט שהכי מקפידים עליו, עד כדי כך שדאגו לאיתמר למשקפיים), פליז, וגרזן (צריך אותו לייצוב, בעיקר בשלב השלג, וכדי למנוע החלקה למטה במקרה של מעידה). לכל אחד תיק גדול עם ציוד נוסף שצריך בהמשך וקצת מים ומזון.
מתחילים לטפס. הולכים ביחד אחד אחרי השני ובקצב אחיד. הקצב טוב והמורל גבוה. נראה שעולים מהר יחסית ושעוד מעט נגיע. אבל לטפס ק"מ זה לא פשוט ולא הולך ברגל (בעצם כן הולך ברגל, אבל לאט). בעצירה הראשונה המורל עדיין גבוה. איתמר עומד בקצב בגאון ובלי שום בעיות. גם אני. כאן המדריך מזכה את איתמר בכינוי קטנצ'יק (די ברור למה. מעולם לא היה לו מטפס כה צעיר ואף אחד בסביבה לא מתקרב לגיל שלו (באותו יום ראינו משהו כמו עוד 10-15 קבוצות כשלנו)). אוכלים איזה סנדביץ' וממשיכים. השרירים מתחילים להתחמם. מסתכלים למעלה ורואים את הקבוצות שכבר הגיעו לשלב ההליכה בשלג. זה נראה מרהיב ומגניב. רוצים כבר להיות שם, אבל אין קיצורי דרך. צריך להתנשף הרבה לפני כן. הפעם עצירה קצרה יותר. שני המבוגרים שנשארו מאחור עוד לפני העצירה הראשונה אפילו כבר לא נראים רחוק מאחור. הנוף מכאן מהמם! אנחנו כבר מעל העננים ורואים את כל ההרים מסביב. זה פשוט מדהים. ממשיכים לטפס. הגענו לעצירה שלפני השלג. מקבלים הסברים איך לטפס ואיך לעצור במקרה של החלקה. כשמטפסים בשלג כבר לא חושבים כמה זה קשה, פשוט מרוכזים במסלול, בלדרוך בדיוק בעקבה שהשאיר זה שהולך לפניך, בלא להחליק ולהישאר יציב. מזל שקיבלנו נעליים מגדעון שנתקעות היטב בשלג ובקרח. אני הלכתי אחרי איתמר ומאד פחדתי שהוא יחליק ואז ימשיך בהחלקה מטרים רבים למטה (השיפוע הוא מאד תלול ויש גדולים וחזקים ממנו שמחליקים. אחת הישראליות נפלה ונכנסה לפניקה שהיא תכף מחליקה את כל הדרך למטה. לקח לה חמש דקות להירגע ולהתרומם). אבל איתמר תותח (!) לא החליק ולא כלום. זאת היתה הליכה מרתקת. עושים עצירות קצרות (אי אפשר לשבת כי התחת יירטב) ומטפסים בזיג-זגים. אף פעם לא טיפוס ישיר למעלה. סיימנו את שלב השלג. מכאן רק עוד כמאה מטר טיפוס והגענו. מתנשפים הרבה יותר, מתחילים להריח את הלבה, וכשנעזרים בסלעים לטיפוס מרגישים שהקרקע חמה. זה סימן טוב, תיכף מגיעים.
הגענו לפסגה אחרי כשלוש וחצי שעות טיפוס. זמן טוב (חשוב לציין, כמובן). בפסגה מורידים תיקים וקסדות וניגשים לראות את הלוע. כשהגענו היה שם ענן והיה קשה לראות, אבל אחרי עשר דקות הוא עבר ובהחלט ניתן לראות את הלוע (גופרית ועוד מינרלים והרבה עשן). לצערינו לא ניתן היה לראות את הלבה עצמה אבל הסיפוק הוא עצום. כאן ביקשתי מהמדריך להחליף לאיתמר את הכינוי מקטנצ'יק לגדולצ'יק, אחרי הכל הוא הרוויח את זה מאד ביושר. מרביצים הרבה תמונות ונערכים לירידה – כלומר לובשים מכנסיים מיוחדים, מעיל מיוחד, וחיתול (-מגן תחת גדול). את הירידה מתחילים בהליכה עד לשלב השלג. אז מתחיל החלק הכיפי ביותר במסע – במקום לרדת בהליכה מחליקים למטה – על ההר יש מסלולי החלקה (כמו שרואים בסרטים בהחלקה במזחלת), את חלקם מחליקים על משטח פלסטיק קטן שסחבנו למעלה בתיק או, במקרה והמסלול מצופה בקרח, מחליקים ישירות על החיתול. כתלות בשיפוע (רובו מאד רציני וטוב שכך) כך המהירות. על מנת להאט ולעצור יש להשתמש בגרזן. ההחלקה הזאת היא משהו מדהים, כיף לא נורמלי. יש בערך 7-9 החלקות, כל אחת של מאה עד שלוש-מאות מטרים, וכשזה רץ מהר זה פשוט נפלא. אין לך שום סיכוי לעצור באמצע ואתה פשוט משחרר ונותן לגוף להתפתל מצד לצד בתעלה.לאיתמר חסרה קצת מסה כדי לתפוס תאוצה טובה ולכן לא אחת נאלצתי לדחוף אותו מאחור, ולעיתים אף להחליק עם עוד חברה ב"רכבת", אבל זה היה פשוט נפלא. ללא ספק החלק הכי מהנה ביום. אחרי הירידה בשלג ממשיכים בירידה תלולה בעפר געשי – צעדים גדולים, הנעליים שוקעות בעפר, אבל בזכות השיפוע החד הקצב טוב והירידה מאד מהנה. סה"כ לקח כשעה וחצי לרדת. הגענו למטה מאד מרוצים ועייפים. הרבה תשבחות לאיתמר על יכולותיו ועמידתו האיתנה בקשיי המסע ובקצב המהיר של הקבוצה. תמונת מחזור לסיום ולרכב בדרך חזרה לפוקון להחליף לבגדים יבשים. סוף מסע !
היה אדיר !!!! ויעידו התמונות שלמטה....
