עזבנו את אל-צ'אלטן ויצאנו למסע לכיוון אושוויה. עזבנו ביום ראשון בשעה 2 בצהריים והגענו ביום שני בשעה 10 בלילה. סה"כ 32 ברוטו ובערך 10 נטו באוטו.
מאל-צ'אלטן דהרנו כארבע וחצי שעות לכיוון ריו-גלאגס. הגענו לעיר הגדולה והמכוערת הזאת מאוחר בערב והתחלנו לחפש מלון. המזל הגדול שלנו הוא שהצלחנו להגיע אליה... פשוט כי כשמונים ק"מ מהעיר נדלקה לנו נורת הדלק ! זה לא שלא שמנו לב מוקדם יותר לכך שאנחנו צריכים דלק, זה פשוט שבמשך כל השעות האלה לא היתה תחנת דלק זמינה. פשוט לא ייאמן. הגענו ממש על אדי הדלק האחרונים כשכולנו מתפללים ומעודדים את הג'יפ שלנו להחזיק מעמד. כבר היו לנו תוכניות מגירה באיזה מיכל למלא דלק, מה לעשות בזמן שאני תופס טרמפים לעיר וכו'... בסוף הגענו בשלום. כמו שאמרתי עיר מגעילה, מסעדה סבירה וזהו. בבוקר ברחנו ממנה והתחלנו מסע של 591 ק"מ לאושוויה. הבעיה של המסע הזה היא לא המרחק (גם לא שחלק ממנו הוא בדרכי עפר) אלא שיש לעבור בו את הגבול לצ'ילה ואחרי 200 ק"מ לשוב ולעבור שוב את הגבול לארגנטינה, כמו כן יש לקחת מעבורת אחת. זה מסביר למה במדריך זאת מופיעה כנסיעה של 12 שעות באוטובוס. כל מעבר גבול לוקח כשעה לפחות והמעבורת איטית להחריד. לנו לקח 11 שעות כולל שעתיים של התברברות אחרי מסעדה בריו-גרנדה (העיר הגדולה האחרונה בדרך). בשעה 21:30 נכנסנו לאושוויה והתחלנו לחפש מקום לישון.
סוף הנסיעה!
ההספק – 10 עמודי שיעורי בית בחוברת של כל ילד (שברים עשרוניים עם איתמר ולוח הכפל עם עפרי), שירים מכל דיסק אפשרי ומה-MP3, מריבות וצעקות, משחק לוח, הרבה עוגיות, התמודדות עילגת עם בעיות בגבולות, אבל בשורה התחתונה – עמידה בגבורה במסע ארוך ומפרך אל סוף העולם. רבותי – סוף העולם זה כאן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה